שיוויון בנטל הדם

השבוע התקבל בממשלה מתווה פרי לשיוויון בנטל. השטן נמצא כידוע בפרטים הקטנים, ולכן אני מציע לכל מי שבאמת רוצה להבין את המתווה לעומקו, לא להסתפק בקריאת כותרות העיתונים, שכן הכותרות בהגדרה הם שטיחות ומקדמות אג'נדה. מי שרוצה להבין את הדברים לאשורם חייב לקרוא את מתווה פרי עצמו. בתור מי שעוסק למעלה מ-5 שנים באינטנסביות בנושא השיוויון בנטל והנושא נמצא בנפשו, הכי קל ופשוט היה לי לצאת נגד המתווה. הוא הרי לא יכול להיות מושלם, ידוע שהפולטיקאים מבטיחים ולא מקיימים וכו'.. אבל שנגשתי ללמוד את הפרטים הופתעתי. המתווה טוב ומאוזן, אני מאמין שהוא יכול להוביל לשינוי אמיתי. סימן טוב לכך שהוא מאוזן, מצוי בכך שהפונדמנטילסטים משני הצדדים, לא מרוצים. וכן חברי למאבק למען שיוויון בנטל, גיוס מלא לא יכול להתחיל מחר בבוקר - הצבא זקוק לזמן. הצבא צריך להתאים את עצמו ולייצר מסגרות בהן אין שירת נשים, יש מזון בהכשר הבד"ץ ובתרבות יום א' במקום סיור במוזיאון ישראל יש לימוד מכתבי הרא"ש וריטב"א. המסגרות הללו לא מוכנות היום, ולוקח זמן להכין אותן. אבל זה שיש מתווה טוב, עם שיניים, זה לא מספיק, עלינו להישאר על המשמר ולוודא שהממשלה לא מורחת את ההחלטותיה. שכן אחת הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל, הוא לא שהחלטות טובות לא מתקבלות, אלא שלאחר שהן מתקבלות הן פשוט לא מיושמות.

משתמטים ושיוויון

המשתמטים הראשונים בהיסטוריה היהודית היו בני שבט ראובן וגד. הם ביקשו להישאר בעבר הירדן ולא לעזור במלחמה על כיבוש הארץ. הנזיפה של משה רבנו היתה ברורה וחד משמעית : "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" השבטים הסוררים נדרשו להשתתף במלחמה, ורק לאחר כיבוש כל ארץ ישראל המערבית זכו לנחלתם שבעבר הירדן המזרחי.

כיום המשתמטים טוענים שתפילה ולימוד התורה הן המפתח לשמירה על עם ישראל. כמאמר המדבקה המיתולוגית "תהילים נגד טילים". מה שנקרא, אלהים התחיל לעבוד אצל החרדים כאילו האל הוא מינימום חברת ביטוח. חברי הכנסת החרדים המתוחכמים יותר מבקשים להצדיק את השתמטותם מחובה הלאומית, באמצעות הטענה המגוחכת לפיה אמנם אין הם משרתים בצבא, אולם מפעלי החסד שלהם מהווים תרומה מספקת לחברה הישראלית. אולם דווקא לפי המסורת היהודית "גדול המצוּוֲה ועושה ממי שאינו מצוּוֲה ועושה". הגמרא במסכת סנהדרין בסוגית "סומק טפי" קובעת כי אדם לא יכול להציל את חייו במחיר חיי חברו. החברה החרדית לא יכולה להמשיך להביט מן הצד על מסירות הנפש של החברה הציונית ולעמוד מנגד.

בכל תולדות מלחמות ישראל העתיקות, הלוחמים לא היו חילונים המגובים בלומדי תורה. לוחמי בית דוד, כלוחמי בית חשמונאי היו יודעי סיפא וספרא גם יחד. וגם הקנאי הגדול מתתיהו, שלא פסק לרגע במלחמתו נגד ההתייוונות, פסק הלכה בישראל, לפיה על המכבים להילחם גם בשבת. במאה שערים, בקרית צאנז וברמת בית שמש גרים אנשים שבמעשיהם מחציפים כלפי שמיא וטוענים כי הם צדיקים גדולים יותר ממשה רבנו וממתתיהו כהן גדול.

מלחמות ישראל בדורינו היו ועודן "מלחמות מצווה" שאליהן יוצאים, לפי ההלכה היהודית, גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. קשה לתאר עוול גדול יותר מכך שהר הרצל מתמלא מזה שנים ארוכות רק על ידי קברים ציונים; הדרת החרדים מיום הזיכרון היא עוול נוראי, זוהי אפליה בין ערך חייו של ציוני לבין ערך חייו של חרדי.

שיח השיוויון בנטל שמלווה את מדינת ישראל בשנים האחרונות, פספס את ליבת הסוגיה. השיוויון בנטל, אין פרושו רק שיוויון בשירות. לכן אי אפשר להשוות שירות אזרחי-לאומי לשירות צבאי. השיוויון בנטל הוא השיוויון בנטל הדם. זה לא תקין פוליטית לומר זאת, אבל השיוויון נדרש בבתי הקברות.השוויון בנטל המוות,שרק בזכותו אנו חיים כאן, חילונים דתיים וחרדים כאחד, חייב להתממש.