ציונות כרנסנס

אחד הזרמים החשובים בציונות מבקש לפרש את המעשה הציוני אך ורק על דרך שלילת המצב הגלותי. תפישה זו גורסת, כי הציונות היא אידיאולוגיית פיגום. כלומר, לאחר הקמת המדינה אין בה צורך עוד. לפי שיטה זו, אין זה תפקיד הציונות להציע אידיאליזם אוניוורסלי.

הציונות השלילית פתרה את שאלת היהודים. היא הקימה מדינה ופתחה אותה ליהודי העולם. אולם הגשמתה יצרה בעיות. כל מה שנותר מהציונות השלילית הוא היעד של השגת נורמליות. נורמליות זו שואבת כיום את השראתה מהלכי רוח אירופיים ורואה את תכליתה בביטול הלאומים ובריבוי הנרטיבים. זוהי האידיאולוגיה של זכויות האדם, שאינה מוכנה לשאת בעול של הזהות הקולקטיבית ושל ערכים מוסריים מוחלטים.

אולם אל מול השאיפה ל"נורמליות" עומדת תפישה אלטרנטיבית, זו של הציונות החיובית. תפישה זו רואה בתנועה הציונית תנועת רנסנס תרבותי וטוענת, כי המפעל הציוני אינו מסתפק רק בבניית מקלט בטוח, אלא יש לו מטרות רוחניות ומוסריות בעלות משמעות לעולם כולו. היא רואה את מדינת ישראל מעצבת את סדר היום המוסרי הבינלאומי ואת הדין הבינלאומי. היא מאמינה שהתורה תצא מירושלים, ולא מהאג. בהיפוך לאירופה, החזון של ירושלים מבקש לבטא מצד אחד מסר של אחדות מוסרית, ומצד אחר ביזור לאומי. באחרית הימים אין רק סוג אחד של עמים שכן נמר עם גדי ירבץ.

כאשר הגדרת הציונות היא שלילית, ארץ ישראל ומדינת ישראל נתפשות בצורה אינסטרומנטלית, כמכשירים להגנה על הלאום. לפיכך הציונות השלילית מתקשה להשיב על השאלה "למה לא אוגנדה". הבנה זו מאירה את המפעל הציוני באור קולוניאליסטי שכן היו מי שנפגעו מהגעתנו ארצה. כנגדה, הציונות החיובית גורסת, כי ארץ ישראל אינהרנטית לציונות משום שרק בחבל ארץ זה יכול עם ישראל לבטא את עצמו ואת ייחודו התרבותי. קיומנו במרחב הגיאוגרפי של הנביאים עמוס וירמיהו מעורר השראה מוסרית.

הרצל ראה בציונות מפעל של שלמות פיסית ורוחנית: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי... כי בציונות... כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו... אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". במסגרת התפישה החיובית של הציונות מוטלת עלינו המשימה של בניין חברה מוסרית, בהתאם לקנה המידה התרבותי והערכי האותנטי שלנו. על חברת מופת זו להיות אלטרנטיבה ודוגמה לעולם כולו.

לכן התמודדות עם אתגרים ציבוריים צריכה לבטא גם את הקול המרענן והייחודי של המסורת התרבותית שלנו. לכן, על מנת להיות ציונים, עלינו לעורר שיח על המשמעות האקטואלית של תרבותנו העתיקה. זהו הרנסנס. עלינו לנסח ביוונית את העקרונות היהודיים שחסרו ליוון. כשם שחזרנו לארצנו מארבע כנפות תבל, נישאים על זיכרון היסטורי רחוק, וכשם שחידשנו את שפתנו, הרי שיש בכוחנו להציע מתוך תרבותנו העשירה מסר פוליטי מוסרי ורוחני שונה, ראשית לעצמנו ואחר כך גם לעולם כולו.