משבר הליגטימציה של החברה הישראלית

לאורך השנים אישים רבים מהשמאל ומהימין הסכימו על הצורך בתיקונים משמעותיים במערכת המשפט.

המאבק בין הצדדים על הרפורמה המשפטית נסוב סביב השאלה מה מערכת היחסים הרצויה בין דמוקרטיה לבין ליברליזם.

כפי שניסחה זאת פרופ' רות גיבזון ז"ל: “אני לא מאמינה שכל החוכמה נמצאת בידי בית המשפט העליון, אני תמיד היייתי יותר קרובה לערכים של בית המשפט העליון… זה לא מפריע לי לרגע להיות בטוחה שאסור באיסור חמור במשטר דמוקרטי…להעביר את הכוח להחליט בשאלות האידיאולוגיות הכי חמורות לבית המשפט… השאלות [האידיאולוגיות] אינן שאלות משפטיות, אסור שהן תקבענה בבית המשפט…אני בעד של העם, על ידי העם, למען העם - בלי להוציא את העם. העם! העם יחליט"

ממגוון סיבות, היסטוריות פוליטיות וסוציולוגיות, המחנה הליברלי גבר שוב ושוב על המחנה הדמוקרטי והרשות השופטת על ענפיה השונים צברה עוד ועוד עוצמה וכוח. אך עם כל צבירת עוצמה, עם כל פסק, עם כל התערבות של היועצים המשפטיים, עם כל פסילת חוק - הרשות השופטת, בדיוק כמו שהזהיר נשיא בית המשפט העליון לנדוי ז"ל, כרתה את ענף הלגיטימיות עליו היא ישבה.

כעת הענף נכרת, והרשות השופטת מוצאת עצמה בין שמיים לארץ, היא סירבה לרסן את עצמה, לא הכירה במגבלות הכוח, ונדהמת לנוכח המאמץ של הכוחות דמוקרטיים לאזנה. בין שמים לארץ היא מחפשת משען, ובוראת יש מאין סמכויות נוספות, מנסה לאחוז עצמה בציצית ראשה, ומסרבת לראות שאין לה ענפים ושורשים שיאפשרו לה להמשיך לתפקד. נשיא בית המשפט, לנדוי 1912-2011

ולכן מבחינה עקרונית צודקת המחאה: מדובר בהפיכה, ולא רק ברפורמה. לא מכיוון שהתוכן של הצעות לוין ורוטמן הם בבחינת הפיכה משטרית, לא ולא. הרי, אישים מרכזיים בשמאל החל מפרופ' גיבזון ז"ל, ויבדל"א פרופ' ופרופ' יואב דותן, ושרי המשפטים פרופ' פרידמן וחיים רמון, וכן ורבים רבים אחרים, הציעו לאורך השנים הצעות דומות מאוד לאלו של רוטמן ולוין.

אם כך מדוע דווקא הפעם רעיונות אלו נתפסים כהפיכה משטרית? בגלל הרמנוטיקה של חשד. השמאל מניח,

בצדק, שבסיס הלגיטימציה שמבקשי הרפורמה מנסים לקדם הוא שונה. עבורם זה לא האדם הנאור שהוא הבסיס לקבלת ההחלטות הפוליטיות משטריות, לא עוד סבירות ומידתיות, אלא העברה של מוקד הלגיטימיות לקבלת החלטות - אל העם באמצעות נציגיו. הם בהחלט צודקים בחשש שלהם מכך שהרשות המחוקקת מבקשת לשחזר את המבנה הדמוקרטי הבסיסי: שלטון בהסכמת הנשלטים, ובמובן יסודי זה לשנות את תהליך הלגיטימציה לפעולה של מוסדות המדינה כשלטון "האדם הנאור", שהתקבע מאז הההפיכה המשפטית של אהרון ברק ב 1992.

זהו השבר של הלגטימציה בחברה הישראלית: הכוח והסמכות של מערכת המשפט לא נתפסים עוד כטבעיים, הנמנעים מסרבים לציית. בתמונת מראה, הכוח והסמכות של הרשות המחוקקת, אחרי שנות דור של שלטון משפטנים, לא נתפסים עוד כטבעיים. "היעלה על הדעת שבן-גביר, דרעי, ליצמן, אמסלם, ביטן ושות' יחוקקו בשבילנו"?

הסיבה ש"הם" לא יכולים לחוקק "בשבילנו", נעוצה בחוסר הלגיטימיות של ממשלת הימין. אולם מדוע "הבן-גברים" אינם לגיטימיים? זאת משום שהנחת היסוד הליברלית, היא שממשל נהנה מלגיטימציה עקרונית, אם ורק אם, הוא מכיר בזכויות הטבעיות של הפרט. הפרט קודם לכלל, ועל המדינה לשרת את הפרט בצורה שווה, מבעד למסך הבערות. הקואליציה נתפסת בתודעה הקולקטיבית של המחאה, כמי ששוללת את זכויות האזרח והאדם.

במובן זה הדמיון האנתרופלוגי פוליטי של מתנגדי הרפורמה מאופיין בתפיסת אדם הומניסטית, המזהה את בני האדם כפרטים- חילונים. כלומר אדם ללא אלהים. האדם נתפס כסובייקט אוטונומי, בעל כוחות תבונה שנדרשים להחליף את כוח האל. "מלוא כל הארץ משפט". של אהרון ברק, במקום "מלוא כל הארץ כבודו" של ישעיהו. האינדוודואל נתפס כיצור נטול הקשר, האדם נאלץ - ממש כמו הפעולה הבג"צית - לברוא את הסמכות, את ההצדקה ואת הלגיטמיציה שלו עצמו.

הסיבה שהימין אינו לגיטימי נובעת מהדמיון האנתרופולוגי השונה של הימין. האדם בחווית חיים זו, מובן כתוצר של הקשר, הוא מבין את המקום והמשמעות שלו בעולם, כחלק ממארג שהוא לא בחר בו, והוא זה שמעניק לו את הסמכות, ההצדקה והלגיטמציה לפעולה. במילים אחרות, זה לא אוסף של פרטים נטולי תודעה היסטורית משותפת שהקימו את המדינה מתוך רעיון של אמנה חברתית, אלא זה העם שהקים את המדינה מתוך הרעיון של שיבת ציון. הציונות היא תנועה פוליטית שהגשימה את חזון הדורות, ולכן נכתב במגילת העצמאות: "אַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית. מִתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסוֹרָתִי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה" ולכן, תפקיד המדינה הוא לא רק לשרת את הפרט, אלא קודם כל לשרת את העם שהקים אותה. זו מלווה בתפיסת עולם תיאוצנטרית, שמבקשת לשים במרכז עולמה הרוחני לא את רצונות הפרט, אלא את רצון האל, כפי שהוא מפורש דרך המסורת.

הפניה למגילת העצמאות כבקשת לגיטימציה מצביעה בדיוק על משבר הלגיטמציה לפעולה פוליטית. מי זה ה"אנו" שבשמו דוד בן גוריון הכריז "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". פרטים נטולי הקשר, או בני העם היהודי? המאמץ לפנות למקור סמכות קדום ומסוכם לרתום אותו לשיח הפוליטי העכשיו, הוא מאמץ ראוי, אלא שהוא לא יפתור את הבעיה משום שבליבה של המגילה מצוי בדיוק בדיוק המתח אותו ציינו: באותה הנשימה המדינה "תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל וכן: "תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ… תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת…וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת."

ולכן נדמה שהצד שבחר לרתום את המגילה לשיח הפוליטי נתקל במבוכה. מגילת העצמאות היא מסמך יהודי לעילא ולעילא, והמילה יהודי מופיעה בהטיות שונות 20 פעמים. ולכן לא היה זה מפתיע לראות את המאמצים הפרשניים של השמאל עולים על שרטון, עת פרסם עורך הארץ אלוף בן מאמר מכונן בערב יום כיפור, בו קבע: כי "הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית" ממגילת העצמאות.

כך הדמיון האנתרופולוגי השונה, מחולל תפיסות פוליטיות שונות, שמגלמות את משבר הליגיטמציה כאשר שני הצדדים כופרים בסמכות הפוליטית של הצד האחר. זו ההרומנטיקה של החשד: צד אחד שומע את ההד של מושג "רצון האל? ומסיק ש"הם" רוצים להקים מדינה הלכה! והצד השני שומע על נאורות והומניזם, ומסיק ש"הם" הם רוצים להפוך אותנו לכופרים ולהרוס את המסורת!

אנו כלואים וקלועים בתוך דינמיקה שבה הכוחות הקיצוניים לא מאפשרים להנחת היסוד של מגילת העצמאות עצמה לשרת את הלגיטימציה לפעולה פוליטית. פשוט משום שנקודת המוצא של מגילת העצמאות היא שהיהדות לא סותרת בשום פנים ואופן את שוויון זכויות אזרחי, והיא קובעת: "מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה" (ויקרא כד, כב). זאת ועוד, אהבת הגר היא מצווה שהתורה חוזרת עליה לא פחות מ- 36 פעמים: "וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (דברים י, יט) במילים פשטות, חזרה לעולם הערכים של מגילת העצמאות יאפשר לנו לזהות כי היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית אינו סותר את היותה של מדינת ישראל מדינה ליברלית.

אם כך, במונחים של וובר, הליגיטימציה המסורתית - כלומר הליגטימציה שמבקשת לשכפל את יחסי הכוח מהעבר, זו שמבקשת להמשיך את ההפיכה המשפטית של ברק - לא מקובלת עוד על חלק מהחברה הישראלית, משום שהיא נתפסת כשוללת את הזהות היהודית של המדינה. ומאידך הלגימטימציה הרציונלית, כלומר הלגיטימציה אותה מבקשת הכנסת לקדם באמצעות החקיקה החדשה, מבוסססת על ההנחה שהכוח הנמצא בידי השלטון יביא לתוצאה מוסכמת על החברה - גם הוא לא מקובל על חלק אחר של החברה הישראלית - משום שהיא נתפסת כשוללת את הזהות הליברלית של המדינה.

מקס וובר, 1864-1920

נהוג לומר, שבגלל פרדוקס הליגיטימיות בחברה הישראלית, רק הימין יכול היה לעשות שלום, ורק השמאל יכול היה לצאת למלחמה. כעת מסתבר שבגלל משבר הליגטימציה, רק השמאל יכול להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית. בסבב הזה השמאל ניצח. הבעיה הקרדינלית היא שהוא ניצח יותר מדי. הימין אמנם נמצא בשלטון, אבל לא מצליח לשלוט. שוב האולגרכיה הליברלית ניצחה את הדמוקרטיה. הבעיה היא שחוסר הריסון והדורסנות של השמאל הם אלה המסכנים אותו יותר מכל. בהעדר לגיטימציה, הוא יכול להמשיך לנצח את הרוב רק באמצעות כפיה. אבל לעולם כפיה תהיה ניצחון פירוס שיביא לתגובת נגד חריפה. כפיה, גם של ערכים נאורים, לא יכולה לדכא זהות יהודית, דמוקרטיה וחירות.