כנגד ארבעה בנים

בהגדה פסח אנו קוראים: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". לכל אחד ואחד יש לענות תשובה יחודית – לפי רעיונותיו ואמונותיו.

הבן החכם מאמץ מחשבתו, מקמט את מצחו, מסתכל בעיניו הגדולות ומשתדל להבין: מה פשר הדבר? "מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה יי אלוהינו אתכם?" מהי "העדות" שהוא שואל אודותיה? זוהי עדות ההיסטוריה. עובדת עמידתנו מעטים מול רבים, עובדת קיומנו, עובדת שובנו לארצנו, עובדת שובנו לשפתנו, עובדת קיום מלכות ישראל בארץ ישראל בשלישית. זוהי עדות ברורה, וכל הגייס החמישי, וכל רשעי העולם מהאסלאם הפונדמנטליסטי, וכל שונאי ישראל החומים והאדומים למיניהם, והאנטישמים בכסות ניהיליזם פוסטמודרני, וכל הקטגורים באירן ובאו"ם, באיחוד האירופי ובקרן החדשה לישראל תולשים שערותיהם אל מול עדות ברורה זו שאין להזימה ואין להכחישה.

הבן החכם מבקש להבין את פשר החוקים. הוא מנסה לעמוד על חוקיותה של ההיסטוריה. הוא מבקש להבין מה פשר הדבר, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, מה פשר הדבר ששנאת ישראל הפכה משנאת יהודים לשנאת מדינת היהודים? מה פשר הדבר שיהודים אוטואנטישמיים הם אלו המובילים את מסע הרדיפה נגד מדינת ישראל? הוא מבקש להבין את המשפטים, אשר ציווה אותנו יי אלוהינו.

המשפט הוא המעשה הראוי והמוסרי להתמודדות עם המתקפה האנטשימית, האנטי-ציונית של דורנו. אבא, מה הם המעשים הנכונים להבטיח את נצח ישראל? שואל הבן החכם. ועונה לו אביו: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" פשט התשובה היא, שאין מסיימים את סעודת הפסח לאחר אכילת המנה העיקרית בקינוח, זאת בשביל שיישאר טעם הבשר של קרבן הפסח זמן רב. מסביר האב החכם לבנו כי אסור לתת להנאות החיים להשתלט על החיים. אם נשכח את קורבן הפסח, אם נפסיק להיות מוכנים לשלם את הקורבנות היקרים של מחיר חירותנו, הרי ששוב נשוב למצרים.

רגע לפני המעבר מהבן החכם לבן הרשע יש לשים את הלב לכך שאל מול הבן החכם לא הוצב הטיפש אלא הרשע. או שמא הפוך, אל מול הבן הרשע לא הוצב הצדיק, כי אם החכם. שמא ההגדה מבקשת לרמוז לנו שהצדיקים אינם תמיד חכמים?

וכך הגענו אל הבן השני, הרשע, שיושב לו בנחת, רגל על רגל, אפוף בעשן הטמא והמסמא של הטרקלינים מלאי הדולרים והיורו, מעלעל בעיתון 'הארץ', פושק את שפתיו בלעג ושואל: "מה הם המנהגים המשונים שאתם נוהגים והזכרונות שאתם זוכרים? הגיע הזמן לשכוח את השטויות הללו!

הבן הזה הוא רשע משום שהוא מוציא את עצמו מכלל ישראל, וכופר בעיקר. הבן הסורר מצוי בעיקר במדינת הבועה, מנותק מעמו, כותב מחקריו במגדל השן האקדמי, או מלגלג על עם ישראל במחזותיו ובספריו, עורך את תוכניות הטלויזיה והעיתונים, ומקדיש את זמנו לעקור כל אמונה ברעיון הציוני, בין אם במימון זר, ובין אם בנדיבת ליבו, בין אם בשבטו כשופט בבית המשפט או סתם כיועץ משפטי, בין אם בניהול עמותה או את הועד לחקר פשעי המלחמה והאפרטהייד של היישות הציונית.

כך עלינו להשיב לבן הרשע. נבלים כמוהו היו לנו עוד במצרים. מאז ומעולם היו לנו אלו הלועגים לתקוות העם והעדיפו לרצות את פרעה. בסיפור יציאת מצרים השתמרו כמה וכמה רשעים. כזכור, משה הצעיר הגן על יהודי אחד שמצרי הכה אותו, והרג את המצרי ההוא. יהודי שני, ראה זאת וקצף על משה. וכי מותר לו לאדם להרים יד על בעליו? ואמר למשה, "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" ואחר כך נמצא שוב אחד מבני המין הרשע שסיפר לפרעה על בעל דמיונות מסוכן אחד שעוסק בחינוך רצון עמו.

בימים ההם בזמן הזה, המלשינים פונים במישרין לארמון המלך. והמלך מצידו מממן את המלשינים. מקים להם מכוני מחקר, ועמותות. אלו, מבקשים היו להשפיל את משה לא רק בעיני פרעה היחיד אלא בעיני פרעה הקיבוצי – בעיני החברה הנאורה של מצרים, ובעיני החברה "הנאורה" של ישראל. האקדמים שמביניהם היו מגנים את הפסיכולוגיה המעותת של משה, המבוססת על אובססית שואה ורדיפה, שבגינה הוא יוצא דווקא להגנת היהודים. עמותות משפטנים היו קמות ויוצאות נגד הנהגתה עם על ידי פושע מלחמה, שהרג מצרי בסיכול ממוקד, ללא משפט ודיני עדויות, אחרים היו דורשים הקמת ועדת חקירהבינ"ל; עצומת אנשי רוח היתה ודאי נחתמת על ידי מיטב המוחות ומגנה את משה על כך שהוא מבזבז את כוחותיו על שחרור קומץ רועים ולא על תיקונה של מצרים כולה. מחזה היה מועלה בתיאטרון הלאומי, המגנה את משה על רצונו לכבוש את ארץ החוי היבוסי והחתי. ותוכניות הרדיו היו מעלות את משה לשידור וסונטות בו: להיכן רוצה אתה להוביל את היהודים? הלא מבקש אתה לעוקרם מארץ מלאה כל טוב, הברוכה בלחם לשובע ובסירי בשר, דגה, קישואים ואבטיחים, בצלים ושומים, ובפפירוסים לרוב אשר עליהם כתובים דברי חכמה, בשעה שבני ישראל עניים בנכסי תרבות.

והרשע חסר התקנה, מבקש להקים לו בערמומיות קואליציה עם התם והמטומטם ולכן אין לו תקנה. ואתה "הקהה את שניו" מייעצת ההגדה. אולם אי אפשר, הוא אדיש. לא ניתן לנצחו. מי שאומר "לכם" אין לו תקנה. דברו עימו, ישים אתכם לחוכא ואיטלולא, ציניות היא מפלטו של הנבל. אין צורך להקהות את שניו. ילך לו לשלום לדרכו בשינים בריאות. המסכן, עוד יהיה זקוק לשיניו במחנה המתבוללים שעליו תשוקתו ויהבו. שם יצטרף לפצח אגוזים קשים: והקשה מכולם אגוז הבוז. פעמים רבות עוד יוטל עליו לספוג בדומיה מלקות כתשובה על התרפסותו, ורוק על דברי החנופה. ישמור לו את שיניו ולשונו, עוד יצטרך להם בשביל ליקוק הישבנים, צחוק החנופה ובכדי לחרוק אותן בכעס אין אונים. שכן בניבלותו ראה יראה את שיגשוגנו.

והתם מה הוא אומר? אבא! עד מתי קץ התלאות? אבא,

למה אנו דורשים בתקיפות את העצמאות והריבונות, הרי על כל פעולה שכזו אנו משלמים מחיר יקר. ומתוך שהוא לא מוכן בחפץ לב לשלם את מחיר העצמאות והריבונות, הוא מוכן להרכין ראשו ולרצות את הפריץ; לא מתוך אהבת הפריץ, אלא מתוך נמיכות קומה נפשית. הוא יעדיף תמיד לשלם את המחיר הפעוט לכאורה, על מנת שלא לצעוד בדרך החירות הארוכה. התם יודע בעומק ליבו שהצדק עם משה, אולם הוא סולד מכל הפגנת עוצמה צדק. התם מזהה את הבעיה, אך לא מוכן לשלם את המחיר הדרוש על מנת לפתור אותה. וכשהחכם מנסה לפעול, התם יסביר לו שאסור קול רם, שחייבים להיות חכמים (כלומר טפשים) ולא להיות צודקים. אל אל נא, הוא אומר למשה, אל תפנה לפרעה בתקיפות, הרכן ראש בפניו, הכר את מגבלות הכוח. חייך הרבה, בקש יפה, אל תרגיז, פנה בנימוס. התחסד. ושוב התחסד. ומתוך אותה צדקנות ובשם הנאורות והליבלרליזם המזויף, התם שר את התקווה בקול ענות חלשה, ואינו מפסיק לשיר גם כאשר מכייס אותו הגנב.

דע לקבל ביקורת הוא מטיח. לא כל ביקורת היא שנאת ישראל, אם פרעה מציב תנאים הקשב להם! זה מה יש. אין מה לעשות. משה, אתה מפריז יותר מדי בפעולות נגד הרשעים. היזהר לך מחקיקה אנטי-דמוקרטית, מה יגיד עלינו האו"ם? אז מה אתה באמת חושב שאנחנו יותר טובים מהמצרים? והרי יש צדק גם בטענותיהם. ויש להתחשב בהם, ומי יבנה את הפרמידות בהעדרנו? שמא לא צריךל פצותם? ובאמת משה אנחנו אשמים, מגיע לנו, הכל בגללך - הרי הרגת מצרי, והחצפת עוז.

ולזה התם – שאיננו מבין את סדר עניינה של הגאולה. איננו מבין את מחיר הריבונות – יש לומר: "בחוזק יד הוציאנו" חוזק יד, כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד, על המחירים הכרוכים בכך. ספרו לו, בפשטות ובשקט על כל קורות רדיפתינו בגולה הדבויה עד אין קץ. ספרו לו איך זכינו ובדורנו הולך אט אט ומתגבש שוב רצון העם, שהיה אך עד לפני דור אבק עצמות נרמס תחת מגף הרייך. הסבר לו בנחת שהמשברים קצרי הטווח אותן הוא מזהה הם כצירי הלידה לפני הולדת הוולד, הראה לו איך ממשברים אלו הולך ומתלכד עם לתפארת, עם כהלכתו, תקיף ברצונו, אוהב את עצמו, וגאה בהשגיו הרבים מספור. ספר לו על בני היורדים, קצרי האמונהו נטולי השורשים, שנישאו לגויים ואבדו מקוצ רהרוח. למד אותו שהשם עֹז לעמו ייתן ורק לאחר מכן, יברך את עמו בשלום. שתף אותו בסיפורי הגבורה של עמנו, למד אותו מסירות נפש מהי, התרגש עימו בבנין הארץ וביופיה, הראה לו חסד מהו. אם תרגש אותו ותתחבר לנימי נפשו, הוא יקלוט מדבריך אט אט ויאסוף את דברי הטעם דבר לדבר לתוך ליבו הפתוח. או אז, יצטרף עוד לוחם אחד לצבאנו.

הבן הרביעי אינו יודע לשאול. יושב הוא ב"ליל הסדר" בנימוס ודרך-ארץ, עושה כל הדרושו לא יעלה על דעתו לשאול מה ואיך, למה ומדוע. הוא התגייס לגבעתי, השלים תואר ראשון ושני, מנהל עסקים וכלכלה כמובן. הוא חיי את חייו,עובד בחריצות בוקר עד הערב, איש עסקים, מוכר וקונה, מגיע בערב סחוט לביתו, יושב אל מול הטלויזיה ונמלט אל שידורי ערוץ הספורט ותוכנית הריאליטי האהובה. משלם את מסיו, ומשרת 30 יום בשנה במילואים, נאנק מעול הפרנסה והבית כל ימות השבוע, ובשבת זוכה למנוחה סביב זמירותיה. יש והוא מקיים מצוות, כמצוות אנשים מלומדה, ויש שרוחו קצרה לקראתחופשה עם אשתו בחו"ל. למרות כל הרשעים, בן זה הוא ליבת העם, והוא זה שמקיים אותו.

"ואתה פתח לו", אומרת ההגדה, אולם בניגוד להגדה לימדנו גם רבותינו כי יש והאב חייב דווקא לשתוק. לשתוק על מנת שהשאלות והפוסט-מודרניזם והפוסט-ערכיות לא יהפכו בנו זה לרשע או לתם. רק נשק ינשק האב על מצחו של בן זה, מוסר נפשו על שמירת עם ישראל וארץ ישראל.

מאמר זה מבוסס על מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "ארבעה בנים" תרצ"ו.