השיבה לתש"ח - דור הניצחון

יחד עם הגדר בגבול עזה, קרסה בשמחת תורה גם תפיסת עולמו של דור מנהיגים שלם, בוגר מלחמת יום הכיפורים. התיקון יבוא מדור הלוחמים הנוכחי, שמוכן לשלם את מחיר החירות והריבונות

אנחנו אוהבים לדבר על קונספציות. על נקודת המבט שבתוכה אנו כלואים, וממנה אנו מפרשים את המציאות. טבח שמחת תורה, הוא אירוע בקנה מידה תנ"כי. אבן דרך בהיסטוריה הלאומית שלנו, שדורש מאיתנו לבחון אכסיומות עתיקות.

התחושה המשותפת, בשטחי הכינוס, היא שדור המנהיגים, אלו שחוו את מלחמת יום-כיפור כבוגרים, מנסים להרים מהרצפה את השברים של קונספצית ההכלה שהתנפצה לרסיסים, להדביק אותה, להניח על השולחן ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה.

נראה כי דור מנהיגים הנוכחי, הוא דור שהלך לאיבוד במדבר. הוא הלך לאיבוד בניווט, ואין בכוחו להביא אותנו אל הארץ המובטחת. זה דור, שאצה לו הדרך, הוא ביקש את השקט בכל מחיר, ושכח שהעוז קודם לשלום. כאשר אולמרט אמר "שאנו עייפים כבר מלהילחם, ההתנתקות תביא יותר הגנה, יותר ביטחון, הרבה יותר שגשוג" הוא שיקף היטב את דורו. כאשר קונספצייית אוסלו, וההתנתקות התרסקה - הדור הישן חיפש דרכים אחרים לקנות שקט של יום חולין, וכך אט אט, מה שהיה קיר ברזל ואגרוף פלדה, הפך בהובלת מנהיגי דור 73, לאובססיה של מיגון, וקניית שקט. זו באה לידי ביטוי בנאום הכלניות של גנץ, כיפת הברזל של עמיר פרץ, מדיניות תשלומי הדולרים לחמאס, ועסקת שליט המופקרת של נתניהו. כל אלו, הציגו שלווה מדומה בטווח הקצר, שנקראת "ניהול הסכסוך", אותה העדיפו על פני ההכרעה למען הטווח הארוך. זאת לא בעיה פרסונלית, זה הצייגיסט של דור מנהיגי המדבר.

הצייגיסט של מנהיגי דור המדבר נובע מתפיסה פילוסופית-אנתרופלוגית, בעלת חזון מוסרי מסוים. חזון זה מעצב את לא רק את הדרך שבה המציאות עצמה מובנת, אלא גם את המדיניות הביטחונית שאנחנו מנסים לממש.

חזון מוסרי זה מתחרה מול חזון מוסרי אחר. זה החזון המוסרי המאפיין את דור הלוחמים המגויס עכשיו, אשר באופן מקביל גם דורש גם מדיניות ביטחונית אחרת. למעשה, החזון המוסרי של דור תשפ"ד דומה לזה של דור תש"ח, ולא לזה של דור 73.

התפיסה המוסרית של דורנו תשפ"ד איננה מוכנה לקבל עוד את האופיום והשלווה המדומה. דורנו מוכן לשלם את מחיר החירות, ומזדעזע מכל אמירה ורמיזה כאילו ההנהגה הנוכחית לא מתכוונת להשמיד את החמאס. קם בישראל דור חדש. דור שדורש ביטחון יסודי, שלא מוכן לגדל את ילדיו תחת אימת האזעקות ולא מוכן להתייחס לצבע אדום, כאל טפטופי גשם. הוא דורש להכריע את האויב, וסולד מאסטרטגית הסבבים.

דור תשע"ד חדל להאמין בכוחו של דור 73 להוביל אותו אל הארץ המובטחת. בשביל להיפטר מהקונספציות הישנות אנו זקוקים לדור הנהגה חדש, לדור שלא כבול מנטלית לקונספציות שהביאנו עד לטבח שמחת תורה.

מלחמת החלומות - הסכיזופרניה של ברית הייעוד

כוח תפיסת העולם של דור 73, הוא לא מופשט או תיאורטי, הוא התמסד בדרכי פעולה בירוקרטיות, בפקודות צבאיות ובדרכי מחשבה. כך למשל סיפר באחד מערוצי הטלוויזיה, סגן משנה יותם, מחטיבה 7 בגבול עזה על דרך המחשבה וההתנהלות של החטיבה בבוקר הטבח:

"זה רק מראה כמה הצבא שלנו מיוחד, שאנחנו רואים כמות עזתיים מטורפת… ואנחנו לא מבצעים על רובם הגדול ירי, כי אנחנו רואים שאין להם נשקים, זה מדהים כמה הצבא שלנו, גם בשעת מה שנקרא, מלחמה בהפתעה, עדיין שומר על מוסריות, על אותם עזתים שפורצים את הגדר… ובאותם רגעים לא מבצעים עליהם ירי… אנחנו ראינו אזרחים מבחינתנו…אנחנו באותו שלב עוד היינו מוסריים עד שהבנו נגד מי אנחנו נלחמים ושמה עשינו את הסוויץ בראש"

סגן משנה יותם, מימש פילוסופיה מוסרית פסולה, שבגללה בני עמנו נטבחו. פילוסופיה שמניחה שאין הבדל בין חיי אזרחינו לחיי האויב. ויש לשים לב לכך כי סגן משנה יותם הניח שכאשר הוא עשה "סוויץ" הוא הפסיק להיות מוסרי. האינטואציה שלו היא שיש מוסר אחר, שאכן זה מוסרי להגן על אזרחי ישראל ולפגוע בהמון פלסטינאי צמא דם, אך דור 73 חינכו אותו להאמין שתפיסה זו איננה מוסרית.

מאז החלה המלחמה, במונחים של הרב סולובציק, כל מגזרי העם נמצאים בצו-8 ופועלים מתוך תחושת עזה של ברית גורל. הגורל היהודי המשותף סוגר עלינו, ואנו נדרשים להאבק על עצם קיומנו.

הרב סולובציק

אבל עדין, ברית גורל זו, פועלת על פי תפיסת המוסר של דור 73. תוכנת ההפעלה של ברית הגורל, כלומר המדיניות הביטחונית, נובעת מהדרך שבה אנו מבינים את החזון המוסרי - כלומר את ברית הייעוד. קרי, הדרך שבה מבינים את התכלית העתידית, משפיעה על דרך הפעולה בהווה.

למעשה, ברית הייעוד הישראלית מצויה בסכיזופרניה. הקולות מראשית הציונות היו מעורבבים, בקרב דור המייסדים שהקים את המדינה גברה הדעה המבקשת לממש את חזון שיבת ציון, ואילו בדור שקיבל ממנו גברה אט אט התפיסה שמדינת ישראל צריכה לשאוף להיות מדינה "נורמלית". למרות שיש מחלוקת על החזון העתידי, תפיסת הנורמליות היא זו שמכתיבה את אופן הפעילות המשפטי-פוליטי-צבאי של ברית הגורל, של אופן הפעולה המלחמתי שלנו.

כאשר אנו אומרים שמה שהיה לא יהיה עוד, או ביטוי הסלנג הנפוץ בקרב החיילים - "הופכים עליהם", אנו מבטאים משהו עמוק יותר מטיעון פשטני - שאנחנו הולכים לנצח. אנו מבקשים לטעון שתוכנת ההפעלה הליברלית-נורמלית של ברית הגורל שלנו לא מתאימה עוד, ואנו מבקשים לאמץ תוכנת הפעלה אחרת.

אנו זקוקים לחזון המוסרי ולתוכנת הפעלה של דור תש"ח, כלומר לברית הייעוד המסורתית, יהודית-רפובליקאית, כזו המפעילה קוד מוסרי אחר, קוד שמעדיף את חיי הלוחמים שלנו על פני האזרחים של האויב. קוד הפעלה, שלא לוקח את החיים שלנו ואת הקיום שלנו כמובן מאליו. קוד הפעלה שמתאים לתנאים של המזרח התיכון. זאת משום שהדרך שבה הייעוד הקולטיבי נתפס, משנה את מוסר המלחמה שאנחנו פועלים במסגרתו. הדרך שבה ברית היעוד נתפסת, מעצבת את אופן הפעולה של ברית הגורל.

התכלית היא הפרט

ההלם מטבח שמחת תורה, נובע מההבנה האינטואיטיבית שהערכים הגלומים בתוך חזון "הנורמליות" בתוך מודוס האופרנדי של דור 73, פשוט לא מאפשרים לנו לשרוד. אנו זקוקים לסט ערכים אחר בשביל לנצח במערכה. כלומר, מה שקרס זו לא רק תפיסת הביטחון של צה"ל בגדר המערכת, אלא תפיסת המוסר הליברלית עליה צה"ל נשען. האתגר שאנו עומדים בפניו דורש משאבי רוח אחרים לחלוטין בשביל לנצח. אין לנו את הפרווילגיה לעוד סבב, משום שאנו הורינו וטפינו נשחטים, פשוטו כמשמעו.

התיאוריה המוסרית של דור 73, של חזון הנורמליות - מניחה שהאדם - לרבות הפלשתינים - הוא יצור רציונלי ואינדיבדואלי, לכן התכלית התיאוריה המוסרית הליברלית היא הפרט: שימורו הפיזי, ושמירה על זכויתיו, קרי זכויות האדם. היא מניחה שטבע האדם טוב מיסודו, שהבעיות החברתיות פתירות, ואם רק נגיד את הדברים הנכונים, נשקיע מספיק כסף ונקדם את המדיניות הנכונה, אזי לא נסבול עוד משום בעיה חברתית.

ולכן ניתן לייצר תמריצים של מקלות וגזרים (כגון: מזוודות כסף, אישור עבודה, סבבים אלימים המייצרים הרתעה) בשביל להתמודד עם הרוע שבעולם.

הנחת יסוד ליברלית זו, מאפיינת לא רק את מדינת ישראל, ולכן מדינות שונות מיישמות מדיניות פרקטית שמנסה לקדם הנדסה חברתית, חוקים אוניברסליים, שתקפים בכל מקום עבור כל בני האדם, משום שבאופן עקרוני אין הבדל עקרוני בין בני האדם - כולם שווים. זאת ועוד, מכיוון שהאדם נתפס כיצור רציונלי מנותק מהקשר, גם הגירה איננה נתפסת כבעיה מיוחדת, משום שאם מניחים שבני האדם הם יצורים רציונלים שכפופים לאותה חוקיות של התנהגות, לא אמורה להיווצר שום בעיה עקרונית בהגירה. זאת ועוד, מכיוון שהדת נתפסת, אליבא הליברליזם, כעניין לא-רציונלי, הליברליזם דורש את הפרדת הכנסיה מהמדינה, ולכן מבקש להגביל את הדת למרחב הפרטי בלבד. כך הוא מבקש לדחוק את הלא-רציונלי לעבר מרחבים מוגדרים - הטיפול הפסיכולוגי או בית התפילה.

הליברליזם, אינו רק פילוסופיה פוליטית מופשטת, היא באה לידי ביטוי יום-יום, בהשפעה הדרמטית שלה על השדה המשפטי. תפיסותיו של ג'ון רולס, תיאוריה של צדק ומסך הבערות, הם האדנים היסודיים של האקטיביזם המשפטי. הם הם - מבחן האדם הנאור. לא צריך אזניים חדות בשביל לשמוע את הההדים שלהם בכמעט כל עתירה של ארגוני "זכויות אדם" לבית המשפט העליון.

אחת הבעיות המרכזיות של תפיסת המוסר הליברלית-נורמלית, היא הדרך שבה היא התממשה בצה"ל, זו לא רק המקרה של סגן משנה יותם, זו הגאווה הפאסדו-מוסרית של הרמטכ"ל גנץ, לפיה הוא סיכן את חיילי גולני בעזה מפני שלא רצה לפגוע בתושבי סג'עייה, וכן גם בימים לחימה אלו, בכתבה של יואב זיתון הוא ציטט אחד היועמ"שים המלווים את הלחימה של צה"ל שקבע כי מבחינת דרך הפעולה של צה"ל: "בן 4 בעזה הוא כמו ילד ישראלי חטוף".

הנחת היסוד הגלומה כאן, היא שהפוליטיקה מתחילה מהפרט, ותכליתה הוא פרט - מנותק מהקשר. כפי שאמר רזי ברקאי לשמחה גולדין: "מבחינת האימהות השכולות הפלסטיניות והרגשות של אימהות שכולות ישראליות – אני חושב שאין הבדל". או במילותיו של ערד ניר: "אמא היא אמא היא אמא". אלו דוגמאות להלך מחשבה בו "האדם הוא אדם", כלומר בני אדם נתפסים כאינדיבידואליים חסרי הקשר חברתי, תרבותי והיסטורי. כלומר אם משילים מהאדם את כל מה שהופך אותו לאדם, את המגדר, המשפחה, הלאום, התרבות, הדת, הקונטקסט החברתי - אזי ניתן להתייחס לכולם באופן שווה. או אז המשמעות של מושגים מופשטים כמו "צדק" ו"שוויון", מתהפכת וגורמת לאובדן קנה המידה המוסרי, לאובדן הסולידריות לאומית.

חזרה לברית הייעוד של דור תש"ח - ה"אנחנו" של דוד בן גוריון אל מול התיאולוגיה המוסרית של דור 73, דור תשפ"ד מבקש לשחזר את החזון המוסרי של דור תש"ח. ברית הייעוד של דור תש"ח מניחה, בהמשך למשה רבנו אריסטו, מונטסקייה והמסורת הרפובליקנית, כי האדם הוא יצור פוליטי, כלומר חברתי.

הפוליטיקה לפי מסורת זו מתחילה מהכלל. תפקידה של הפוליטיקה לשרת את האומה, ואת הפרטים המרכיבים אותה גם יחד.

אליבא תפיסה מוסרית זו רוח החוקים ומושג הצדק, כפי שמלמד אותנו מונטסקייה, קשורים בטבורם לעם שיצר אותם. המאפיין של האדם כיצור פוליטי, להבדיל משאר החיות, היא יכולתו להשתמש בשפה בשביל לדון בשאלה המוסרית, ולכן האדם נתפס לעולם כחלק מתרבות, סיפור וזיכרון קולקטיבי, האדם נולד אל תוך שפה ותרבות המעצבים את דרכי מחשבתו. לכן החברה האנושית מבטאת את היכולת האנושית לארגן חוקים ושלטון המבטאים תפיסה מסוימת של חוק ומוסר.

כך למשל מגילת העצמאות מבטאת היבט מוסרי קולקטיבי. דוד בן-גוריון הכריז בשם הקולקטיב כולו כאשר אמר את דברי הנצח: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". ה"אנו" הוא הקולקטיב היהודי, שדורש "חירות מדינית". לכן מי שהקים את מדינת ישראל לא היו פרטים חסרי הקשר שהתאגדו לאמנה חברתית, אלא העם הקים את המדינה למענו, מתוך רצון לממש תפיסת מוסר פוליטית המושתת על "יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."

לכן התכלית של המדינה היא לא רק לשרת את הפרטים שבה, אלא את העם היהודי ככלל. התובנה היסודית הגלומה כאן היא שאין חירות לפרט בלי חירות לכלל. האדם הוא קודם כל יצור פוליטי, יצור הנתון בהקשר תרבותי ספציפי, ורק ככזה הוא בא לידי ביטוי.

אליבא דהתפיסה המוסרית היהודית-רפובליקאית, מוסדות החברה מגלמים את הסגולה האנושית עצמה - הדאגה לטוב המשותף של הקהילה. לכן נדרשים אזרחים הנהנים מחירות ושויוון בפני החוק, כי רק כך יכול להיווצר אזרח המעורב ומזוהה עם מדינתנו. לכן החירות והשוויון הם לא רק היבט לפעילות של הפרט בד' אמותיו, אלא אמצעי למימוש תכלית האדם - השפעה על יצירת חברה מוסרית. היצירה של החברה, מבטאת את תפיסת הצדק הקולקטיבית, ולכן האזרח הטוב, הוא זה שמקיים את החוקים, לא משום שהם כפויים עליו - הר כגיגית, אלא משום שהם מרכיב בזהות שלו. האדם משלם מיסים, לא כי הוא מפחד מהמשטרה, אלא כי הוא רוצה חברה מתוקנת. הוא דואג לסולידריות החברתית והוא תורם לכלל, משום שהוא תופס את הזהות האישית שלו כנובעת מהכלל שקדם לו, ולכן הוא אסיר תודה לחברה שאליה הוא נולד. לכן הוא רואה בשירות בצבא זכות, לא רק חובה. הוא מזדהה עם החוקים, הוא לא כבול על ידם. תודעתו דומה לזו של אדם המקיים הלכה, המתמסר ללימוד החוק לאהבתו ולמימושו. וזו היתה עמדתו של דוד בן-גוריון שגרס ש"מדינה אינה ענין חיצוני בלבד, מסגרת, שלטון, מעמד בינלאומי, ריבונות, צבא. המדינה אינה קיימת ושרירה כל עוד אינה שרויה בלב העם, בנפשו, בהכרתו. מדינה – היא הכרה והרגשה של אחריות וזיקה ממלכתית של כל אישי העם, של כל אזרח המדינה."

תפיסה מוסרית יהודית-רפובליקנית בן-גוריונית זו, משקפת את ברית הייעוד ששימשה אותנו בהקמת המדינה, וזו שדורשה לנו כעת. אם ברית היעוד הזו תהיה תכונת ההפעלה של ברית הגורל, ולכן תעצב את מוסר המלחמה שלנו, ההשלכות על אופן הפעולה הצבאית שלנו, תהיה משמעותית.

זו אינטואציה מוסרית שמעדיפה את חיינו, וחוזרת לחשוב במונחים של ניצחון הטוב על הרוע. היא מבקשת להימנע מרחמנות על אכזרים, ומאופיינת במוסר של הקם להרגך השכם להורגו. מציעה סדר מוסרי ישן-חדש: היא רואה את תכלית הצבא בהגנה על חיי האזרחים הישראלים. היא מניחה שחיי חייל צה"ל יקרים יותר מאלו של האויב, בין אם הוא אזרח ובין אם הוא לוחם. היא מצפה מצה"ל להימנע מלפגוע באזרחים של האויב, אך לעולם לא על חשבון חיי לוחמינו. לכן, במסגרת תפיסה מוסרית זו - פקודה שמסכנת את החיילים בשביל לשמור על חיי אזרחי האויב - תתפס כבלתי חוקית בעליל.

זה היה מוסר תש"ח. אנו עומדים בפני שאלת קיומית, שנמצאת קודם כל ברובד התודעתי - האם נמצא את הכוחות לחזור לתוכנת ההפעלה של דור המייסדים. שכן בלעדיה אין לנו תקומה.