הזינוק האחרון באנטישמיות בארה"ב מדאיג במיוחד. מאז ה-7 באוקטובר, הליגה נגד השמצה (ADL) תיעדה 3,291 תקריות אנטישמיות. המספר כולל 1,347 מקרים של הטרדה, 554 מעשי ונדליזם, 56 תקיפות ו-1,307 עצרות אנטישמיות. נתון זה מייצג עלייה מדהימה של 360% בתקריות אנטישמיות בארה"ב לאחר ה-7 באוקטובר.
אבל, האנטישמיות של 2024 היא לא האנטישמיות של 1940. פעם רוב האנטישמיות הגיעה מהימין, ואילו היום רוב האנטישמיות מגיעה בשיתוף פעולה של השמאל עם האסלאם. שינוי זה במקור האידיאולוגי של האנטישמיות מציב ליהודים אתגר חדש ולא מוכר.
הזינוק האחרון באנטישמיות בארה"ב מדאיג במיוחדת ומובילי דעת הקהל בארה"ב. דוגמא לכך הוא השימוע בקונגרס של נשיאת אוניברסיטת הרווארד קלודין גיי, וההתפטרות שלה. שימו לב, גיי פוטרה לא בגלל דעותיה האנטישמיות, אלא בגלל גניבה ספרותית. תקרית זו חושפת כי שיקוליים אקדמיים כמו גניבה ספרותית מטופלים בחומרה רבה יותר מאשר תמיכה באנטישמיות.
כאשר מנתחים את הנתונים לגבי השאלה של תמיכה בישראל לעומת חמאס, מתגלה וקטור מטריד. על פי סקר של רויטרס/איפסוס, רק 20% מהנשאלים מתחת לגיל 40 תומכים בישראל זאת לעומת 53% מהמבוגרים יותר. במילים אחרות, צעירים אמריקאים, למרות היותם מודעים לעובדות ביחס לטבח שמחת תורה, עדיין תומכים בחמאס.
השנאה היא לא רק לישראל, היא מופנית נגד יהודים באופן כללי. במחקר של הרווארד/האריס שפורסם לאחר ה-7 באוקטובר. בתשובה לשאלה, 'האם אתה חושב שהיהודים כמעמד הם מדכאים ויש להתייחס אליהם כאל מדכאים או שזו אידיאולוגיה שקרית?' רק 9% מהנשאלים בני דורו של הנשיא ביידן הסכימו עם ההיגד. לעומת זאת, 36% מהנשאלים מהדור של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז הסכימו עם הטענה האנטישמית הזו, בעוד ש-67% מבני דור ה-Z הסכימו עם הטענה האנטישמית הגלויה הזו.
לא נעים להסתכל על הנתונים, אבל כבר היום יש סנטימנט אנטישמי שמתמסד, על פי סקר Resume Builder, 26% ממנהלי הגיוס אומרים כי "הם נוטים פחות לקבל מועמדים יהודים; משום שהם מאמינים שליהודים יש יותר מדי כוח ושליטה". כמו כן, אחוז הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות העילית ירד בשנים האחרונות במחצית.
בהתחשב במגמות הדמוגרפיות בארה"ב, לא קשה לדמיין עתיד שבו דמויות פוליטיות קיצוניות כמו אילהאן עומאר, רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז יחזיקו במשרות הבכירות ביותר בארה"ב וישתמשו בהן כדי לשנות באופן קיצוני את מדיניות הפנים והחוץ של ארצות הברית.
קל לדמיין כיצד דור חדש של מנהיגות פרוגרסיבית יוביל לעמדה ביקורתית יותר כלפי ישראל, וישנה מן היסוד את היחס לקהילה היהודית בארצות הברית. יהודי ארצות הברית מניחים שזכויות האזרח שלהם בטוחות. הן לא. לארה"ב היו שתי פרקטיקות של אפלייה ממוסדת ושיטתית במאה ה-20, הן חוקי ג'ים קרואו, והן כליאת אזרחים אמריקאים ממוצא יפני במחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם. בעולם של צייגיסט אנטישמי, מערכות המשפט האמריקאי יכולה שוב להיכשל בהגנה על זכויות מיעוטים.
בפני יהודי ארה"ב עומדות מספר אפשרויות כיצד להגיב אל מול גל האנטישמיות, שרק ילך ויגבר. הראשונה היא להצטרף לנרטיב הקורבן, בניסיון ליישר קו עם קבוצות "מודכאות" אחרות. עם זאת, כפי שמוכיחה הסיסמה "קווייר למען פלסטין", על יהודי ארה"ב להכיר בכך שהם נדחקים החוצה במשחק הקורבנות המעייף הזה. האפשרות השנייה היא לנסות למחוק את זהותם, להתבולל ולהיטמע מהר ככל הניתן, בתקווה להפוך לבלתי נראים. אולם, בעולם של מידע נגיש וזיכרון היסטורי אינסופי סביר להניח שזהותם תמיד תיחשף. האפשרות השלישית, היא להילחם על נשמתה של הפוליטיקה האמריקאית, והאפשרות הרביעית היא עליה כמובן. אפשרות אחת אין להם - לטמון את הראש בחול, להעמיד פנים ש"לנו זה לא יקרה".
コメント