את המתקפה של שלמה זנד על עצם רעיון קיומו של העם היהודי אין להבין בהקשר פוסט ציוני רגיל. גישתו חורגת ממתקפה נוספת על מדינת ישראל; היא ביטוי קיצוני להתקפה אוטו-אנטישמית נגד המדינה.
טענת זנד בספרו "איך ומתי הומצא העם היהודי?" חורגת מהרצף הרגיל של ויכוחים בין ימין לשמאל פוליטי וגישתו חורגת גם מהגבולות הרגילים של הוויכוח שבין הציונות לפוסט-ציונות. זהו המעבר מפוסט-ציונות לאנטי-ציונות רדיקלית, הקשרו הוא פוליטי, והוא מכוון כל כולו לביטול מדינת ישראל והעלמת העם היהודי.
צילום: ורדה זנד, אישורים , שלמה זנד מתוך ויקיפדיה
הפוסט-ציונות בתחילת דרכה הסתפקה בטיעון, שהציונות היתה מעין "אידיאולוגיית פיגום" לפני הקמת המדינה, ועכשיו, לאחר השלמת הבניין, אין בה צורך עוד. גישה זו ראתה את תפקידה כמקדמת של "נורמליות", רעיונות הקשורים למעבר ממדינת חזון למדינה ככל העמים. מקולקטיוויזם לאינדיווידואליזם ומלאומיות לקוסמופוליטיות.
המדרון החלקלק של הפוסט-ציונות הוביל ליצירת זרם אנטי-ציוני, המתייחס בשלילה לציונות ולמטרותיה, מתמקד בסילוף הנחות היסוד של האידיאולוגיה הציונית ומתיימר לחשוף את העוולות שגרמה הציונות. גישה זו תובעת שינוי של ביטויי השיח הציוני, המשקף לטענתה נרטיב פוליטי מוטה. כך, למשל, "עלייה" מוחלפת ב"הגירה", "גאולת הקרקע" ב"קניית אדמות", "מלחמת השחרור" ב"מלחמת 1948".
ברמה הפוליטית האנטי-ציונות תובעת שינוי משטר רדיקלי, שבמרכזו ביטול היהדות של המדינה והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה", ובכלל זה ביטול חוק השבות וקבלת טענת "השיבה" של פליטי מלחמת השחרור וצאצאיהם.
אך גישתו של זנד חורגת מכל אלה. זנד אינו מסתפק בהתנגדות לזכות העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית ולא באפליית מדינת ישראל על רקע יהדותה על פי סטנדרטים כפולים וברטוריקה מסיתה. גישתו מייצגת ניסיון נואל לשחיטת הפרה הקדושה מכולן - עצם קיומו של העם היהודי.
זנד איננו מכחיש שואה כמובן, אבל משמעות טיעוניו היא, שהנאצים רדפו עם שאיננו קיים. עם זאת, זנד מקורב אצל מכחישי השואה בשני ממשקים: ראשית, הוא ומכחישי השואה שותפים למתודולוגיית מחקר בעייתית. פרופ' ישראל ברטל, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, הגדיר את ספרו של זנד כסובל מ"עריכה מגמתית מעוררת תמיהה", "שטחיות אינטלקטואלית" ו"עיוות כללי העבודה ההיסטורית".
זאת הטענה הרווחת נגד מכחישי השואה. אף הם מעוותים את כללי העבודה ההיסטורית ואת ממצאיהם כך שיתאימו לטיעון האידיאולוגי שהם מבקשים לקדם.
שנית, גישתו של זנד חוברת למעשה למכחישי השואה בשאיפות האידיאולוגיות. טענת מכחישי השואה, ובהם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, היא שהשואה היא עילת קיומה של מדינת ישראל, ואם רק יצליחו לשכנע בדבר אי-קיום השואה - יצליחו לחסל את זכות קיומה של מדינת ישראל.
הגישה של זנד מתוחכמת יותר. הוא מציע מהלך בעל שאיפות פוליטיות דומות לאלה של מכחישי השואה, אולם מנקודת מבט אחרת. הוא מבקש לעקור את עצם קיומו של עם ישראל, להפוך את היהדות לדת. מכאן, הרי שאם היהדות היא דת בלבד ואיננה עוד לאום, אין הצדקה לקיומה של מדינת לאום יהודית.
חבירת הגישה של זנד לגישה של מכחישי השואה היא אפוא עקרונית, הן ברמת המתודולוגיה המחקרית והן בשאיפות האידיאולוגיות המשותפות: היעלמות מדינת ישראל. אולם בעוד מכחישי השואה נדחים בזלזול, אנשי אסכולת זנד נהפכים לגיבורי תרבות בבירות אירופה. שהרי מה מועיל לאנטישמיות המודרנית יותר מאשר אוטו-אנטישמיות פסוודו אינטלקטואלית?
Comments