הרברט מרקוזה, מאבות הזרם הנאו-מרקסיסטי ומהוגי אסכולת פרנקפורט, הציג ב'מסה על השחרור' חזון רדיקלי
לשחרור האדם מהכבלים שמטילה עליו החברה
הקפיטליסטית הדכאנית המערבית. עבור מרקוזה, הסדר הקיים שולט לא רק באמצעות מנגנונים כלכליים אלא גם דרך שליטה תרבותית, אשר מטמיעה באדם תודעה כוזבת – מערכת של ערכים ותשוקות שמובילים אותו לקבל את השיטה הקיימת מבלי לערער עליה באמת. מרקוזה הרחיב את הביקורת המרקסיסטית, שהתרכזה במבנה הכלכלי, אל תחום התרבות. הוא טען שהקפיטליזם הצליח לנטרל את הפוטנציאל המהפכני של מעמד הפועלים על ידי יצירת תרבות צרכנית, שמייצרת נוחות ומדכאת כל אופציה לשינוי. החברה מבנה את רצונות הפרט כך שהוא מזדהה עם מנגנוני הדיכוי במקום להילחם בהם. בנוסף מרקוזה, בהשפעת מחקרי אסכולת פרנקפורט על הפסיכולוגיה החברתית, ניתח את מושג האישיות הטוטליטרית – אותם אנשים שקולטים את מנגנוני הדיכוי ומפיצים אותם כחלק מזהותם.
באופן אירוני, ממשיכי דרכו זיהו כי מנגנון זה יכול לשמש גם ככלי לשינוי. הם הפכו את רעיונותיו למערכת הפעלה עבור מנגנוני כוח חדשים, תוך שהם מתמרנים את הדינמיקות שהוא ביקש לחשוף ולפרק. במקום להתנגד למערכות הכוח, הם העדיפו לנצל את ההיגיון הפנימי שלהן כדי למוטט אותן מבפנים. כך תורתו של מרקוזה חרגה מגבולות הדיון האקדמי, אומצה ושוכפלה שוב ושוב באוניברסיטאות העילית של ארה"ב, במיוחד בחוגים ללימודי מגדר, לימודים פוסט-קולוניאליים ולימודי ביקורת. היא הפכה לחלק אינטגרלי משיח הפרוגרסיביות, אשר לא רק מפרש את המציאות דרך עדשת המאבק בין מדכאים למדוכאים והתודעה הכוזבת, אלא אף מבקש ליישם את העקרונות הללו במציאות.
תלמידי מרקוזה הפכו את התורה שלו לכלי עבודה. הם הבינו כי הדרך להשפיע אינה בהתנגדות לשלטון, אלא בשימוש במוסדות עצמם ליצירת מציאות חדשה. כאן בא לידי ביטוי התחכום שלהם: הם זיהו כיצד אפשר לנצל את הכוחות שהוגדרו כדכאניים ולהפוך אותם לאמצעי שליטה בידי קבוצות חדשות. כך, אידיאולוגיה שנולדה מתוך ביקורת על מערכות הכוח הפכה להיות מנגנון כוח בפני עצמו.
פרשת USAID שהתפוצצה לאחרונה ממחישה כיצד העקרונות המרקוזיאניים עברו טרנספורמציה מהגות אקדמית לפרקטיקה פוליטית ממוסדת. כפי שנחשף, הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי קידמה במכוון אידיאולוגיה פרוגרסיבית תחת מעטפת של סיוע הומניטרי ופיתוח כלכלי. תמיכה ברעיונות שמאל עמוקים ברחבי העולם, ובארה"ב עצמה, עסקה בפירוק החברה והאתוס הליברלי-קפיטליסטי תוך שימוש במס ההכנסה עצמו.
כדי להבין את גאונות המהלך הזה, יש לפנות לפוקו. בניגוד לתפיסת מרקס הקלאסית של כוח כמשאב המוחזק על ידי קבוצה מסוימת, פוקו זיהה את הכוח כמרחב מבוזר הנמצא בכל מקום. הכוח אינו רק מדכא – הוא גם יוצר ומעצב זהויות, מבנים חברתיים ותפיסות מציאות.
תלמידי מרקוזה פועלים מתוך הבנה זו: הם אינם מסתפקים עוד בהפלת המבנים הישנים, אלא בונים תחתיהם שדה כוח חדש לחלוטין. הם מבקשים לשלוט בתודעה הכוזבת ולחולל אותה באמצעות שליטה בשפה, במשפט, בחינוך ובמשאבים. כך הם מייצרים סדר עולמי חדש אשר מיועד, בדיוק כפי שהציע מרקוזה, להביא לשחרור האדם באמצעות ריסוק הסדר החברתי אותו הם מזהים עם "האדם הלבן" המדכא. במילים אחרות, הם השכילו ליצור מערכת כוח חדשה שעוסקת בדיכוי תוך שימוש בהיגיון הפנימי של הקפיטליזם עצמו. המעבר מהגות ביקורתית לתוכנית עבודה מוסדית הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בפוליטיקה של זמננו.
בעוד שמרקוזה ראה במערכות הכוח מקור לדיכוי שיש לפרקו, ממשיכי דרכו לקחו את משנתו והפכו אותה לכלי לניהול כוח. אין זה עוד מאבק של שוליים מול מרכז, אלא יצירה מכוונת של מוקדי כוח חדשים על ידי שימוש במשאבים ממלכתיים, על ידי אליטה לא נבחרת, וניצול מבנה נפש סמכותני להנדסה חברתית.