בשנה וחצי האחרונות חצבתי מדם ליבי פואמה העוסקת באירועי טבח שמחת תורה. זוהי יצירה המהווה דין וחשבון נוקב, מעין ועדת חקירה שמקים משה רבנו, שבודק את הכשלים השונים שהביאונו עד הלום.

הפואמה שואבת השראה ממקורות שונים, החל מהקומדיה האלוהית, דרך אצ"ג ויצחק למדן, ועד למסורת היהודית, ודנה במושגי האחריות, הצדק וקדושת החיים.

עורך היצירה המשורר אלחי סולמון: "הפואמה נכתבה בלשון מקראית עזה, פורצת גבולות, ומחייה מחדש את הקול הנבואי של משה, המתייצב

בפני העם לאחר האסון ודורש ממנו דין וחשבון. היא נעה בין קינה לנבואת נחמה, ומביאה אותנו למסע מוסרי ורוחני – מן השבר והאשמה, דרך ההתבוננות בכישלון הלאומי ועד בשורת תיקון ותקווה."

הפואמה מחולקת לעשרה שערים, ובבלוג מופיעים שניים מתוך השערים. את שאר הפואמה ניתן לקנות כספר דרך ההוצאה לאור של בית אורי-צבי. השער הראשון הפך לווידאו, והוא מוצג כאן כחלק מהחוויה הכללית של היצירה.

לע"נ גיבורי ישראל שמסרו נפשם על תקומת העם והארץ

קריינות: אוהד קנולר אנימציה ומוזיקה: ענר טאוסיג

הדין והחשבון - פואמה  

שער ראשון – הקפות ראשונות

בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה, עַל שְׂפַת הַפִּישׁוֹן,

נֶאֶסְפוּ סָבִיב לְמשֶׁה, כִּבְכָל שָׁנָה,

יְהוֹשֻׁעַ וְדָוִד, וּסְבִיבָם מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו,

בַּר-כּוֹכְבָא וַחֲבֵרָיו, הֶרְצֶל וְגַם זַ’בּוֹטִינְסְקִי וְתַלְמִידָיו.

הֶעֱבִירוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְשָׁרוּ בְּשִׂמְחָה:

מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל – יְבֹרַךְ כָּל יִשְׂרָאֵל.

מֵי הַפִּישׁוֹן בִּעְבְּעוּ,

וְקוֹל יִשְׂרָאֵל

שֶׁעָלָה מִן הָאָרֶץ, כִּבְכָל שָׁנָה הָיָה מְלַוֶּה רִקּוּדָם,

נָדַם לְפֶתַע. הַשִּׁירָה הָפְכָה לַאֲנָחָה.

וַיֵּהָפְכוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּפִּישׁוֹן לְדָם.

אַט אַט, בְּקֶצֶב הוֹלֵךְ מִסְתַּחְרֵר

נֶעֶמְדוּ חֲבוּרוֹת חִוְרוֹת אַךְ שְׂרוּפוֹת, מוּל כִּסֵּא הַכָּבוֹד.

מַה לָּנוּ כָּאן? מַה לָּנוּ כָּאן? מַה לָּנוּ כָּאן?

שָׁתַק משֶׁה.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה –

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ: תְּמִיהָה.

וַיַּעַן דָּוִד:

וַיַּעַן בַּר-כּוֹכְבָא: לֹא בְחַיִל.

וַיַּעַן הֶרְצֶל: אֵלֶם.

נֶעֶמְדָה מוּלוֹ נַעֲרָה תְּמִירָה, אֲרוֹן-עֲלֵי-זַיִת עַל כְּתֵפָהּ.

אָמְרָה לְפָנָיו: אֲנִי הַר הַצּוֹפִים,

יוֹם וָלַיִל הִתְחַנַּנְתִּי וְזָעַקְתִּי לִפְנֵי גִּבּוֹרֵי הַחַיִל,

וְהֵמָּה טַחוּ עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת אֶת הַמּוּבָן מֵאֵלָיו.

אָמַר: הָבִיאוּ לְפָנַי אֶת הַתִּשְׁבִּי

אָמַר לוֹ: מַה לְּךָ רַבִּי?

אָמַר לוֹ: גַּשׁ עִם הַצַּדִּיקָה לָאָרֶץ

אֲשֶׁר זָכִיתִי לִרְאוֹתָהּ רַק מֵרָחוֹק

וְדוֹבֵב לִי אֶת הַנִּשְׁכָּחוֹת.

טֶבַח תַּשפָּ”ד, מַה דּוֹמֶה הוּא לְתָרַ”פּ, תַּרְפָּ”ט, תַּרְצָ”ח.

מַה בֵּין דָּם לְדָם.

שער שני – הנביא מציץ מן החרכים

  לָקְחָה הַנַּעֲרָה יָדוֹ שֶׁל הַנָּבִיא. רְאֵה:

בָּרוּחוֹת הַכְּבֵדוֹת נִשְׁמְטוּ גְּבוּלוֹת,

כָּל מַה שֶּׁנּוֹתַר נִכְנַע בַּשֶּׁפִי הַשָּׁחֹר,

נִשְׁמְטוּ לְתוֹךְ חֶשְׁכַת יָם,

אֶרֶץ מִדָּם אֶל דָּם,

נִשְׁפְּכוּ אֶל שְׁאֵרִית רִיק.

שׁוּב דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת,

בִּשְׂדֵרוֹת שֶׁבֶר עִיר,

דָּם עַל דָּם נִשְׁפָּךְ, וְאֵין מְנַחֵם, וְאֵין מֵאִיר.

נְעָרוֹת חֻלְּלוּ, עוֹלָלוֹת נֻתְּצוּ, אָבוֹת עַל בָּנִים. סָבְתוֹת וּנְכָדִים.

בַּנּוֹבָה, צְעִירִים נוֹרוּ, נְעָרוֹת לַשְּׁבִי נִמְשָׁכוּ,

רֹדְפֵיהֶן הִשִּׂיגוּן, בֵּין הַמְּצָרִים.

רָאוּ עֶרְוָתָן, טֻמְאָתֵנוּ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,

מִבֶּטֶן נִטְּלָה הַתִּקְוָה, תָּרוֹת אֶל הָאֹפֶק הָאָבוּד, זְעָקָה שֶׁלֹּא נִשְׁמָעַת.

בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת נֶעֶלְמוּ הָאֲהוּבוֹת וְאֵין מְנַחֵם.

אֵיכָה נִשְׁפָּךְ דַּם לִבֵּנוּ, וְאֵין רוֹאֶה?

הֻצְעֲדוּ נִצּוֹלֵי הַשּׁוֹאָה מִקִּבּוּצֵי הַדָּם לִמְעָרוֹת הָעַכְבָּרִים.

נ”ב יְתוֹמִים בְּיוֹם אֶחָד, לְלֹא אָב וָאֵם,

בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי, וְאֵין עוֹנֶה.

מִקְלָטִים הָפְכוּ פַּחִים,

קִירוֹת קָרָבוּ,

רִמּוֹנִים הוּטָחוּ,

הָפְכוּ לְעִסַּת אָדָם, לְקֶבֶר אַחִים חַיִּים.

שְׂרֵפָה אַחִים שְׂרֵפָה בִּבְאֵרִי,

שְׂרֵפָה אַחִים שְׂרֵפָה.

שְׂרֵפַת אַחִים.

שְׂרֵפָה לָעוֹלָלִים. שְׂרֵפָה לַגַּנָּנוֹת. שְׂרֵפַת אֲחָיוֹת.

זֵדִים שׂוֹרְפִים טְהוֹרִים. שׁוּב אָנוּ נֶחְנָקִים.

אָנָה אָנוּ בָאִים.

וּבָאֳפָקִים, זוֹעֲקוֹת אִמָּהוֹת,

אֵיךְ נִמְחֲקוּ נְפָשׁוֹת אֲצִילוֹת,

אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ, מַה לָּךְ עִיר הַמִּזְדַּעְזַעַת,

נִשְׁחֲטוּ יוֹנְקִים, רָאשֵׁי בַּחוּרִים נִכְרָתוּ,

וּנְפָשׁוֹת נִשְׁמְטוּ לְאֵין מַפְרִיעַ.

רְאֵה הַנָּבִיא רְאֵה, אַל תָּסִיר הַמַּבָּט:

בָּרוּחוֹת הַכְּבֵדוֹת נָהַם הַמָּוֶת,

עֲנָפִים כּוֹפְפוּ וְכַנְפֵי הַבַּדִּים נִשְׁבָּרוּ,

נְפָשׁוֹת נִכְפְּתוּ

וּבְמִצְעָד הִתְעַלְּלוּ בַּטָּף.

יָדַיִם רוֹעֲדוֹת שֶׁנֹּאחֲזוּ בְּתִקְוָה אַחֲרוֹנָה, נִשְׁמְטוּ לִתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה.

הַבֵּט, אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת:

מָוֶת עָלָה בִּקְהַל יִשְׂרָאֵל.

וְאֵין רוּחַ, אֵיכָה נִשְׁמְדוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת,

נֶחְנְקוּ עוֹלָלִים, דָּרְכוּ עַל רָאשֵׁי גִּבּוֹרִים,

וּמִן הַשְּׁפָלוֹת שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹל צְחוֹקָם, וְאֵין שׁוֹפֵט וּמוֹשִׁיעַ.

מַה זֹּאת כִּי אֵינְךָ יָכוֹל עוֹד? וְכִי יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ?

בּוֹא אִתִּי, עוֹד לֹא רָאִינוּ דָּבָר.

רֵיחַ הַדָּם, רֵיחַ הַשְּׂרֵפָה, צְעָקוֹת בְּאָזְנַי.

וְלֹא נוֹתַר קוֹל, מַה נּוֹתַר מִמֶּנָּה, וּמִמֶּנּוּ, וּמֵהֶם?

אַרְכֵאוֹלוֹגִים מְסַנְּנִים כָּאן, מְפַשְׁפְּשִׁים שֶׁמָּא יִמָּצֵא אֵיזֶה זִכָּרוֹן שֶׁיָּעִיד,

כִּי אַךְ אֶתְמוֹל הֵם הָיוּ כָּאן. מִשְׁפָּחוֹת שֶׁסֻּכָּתָן עוֹד מִתְנַפְנֶפֶת, וּתְמוּנָתָם מְחַיֶּכֶת אֵלֵינוּ מִן הַמְקָרֵר.

מַה יֹּאמַר הַנָּבִיא? מַה לְּךָ עַם נִשְׁבָּר?

וּבְתוֹךְ הָאֹפֶק הָאָפֵל, עוֹד נִשְׁמְטוּ נְעוּרִים,

נִכְבְּשׁוּ לָאֵימָה הַחוֹנֶקֶת, נוֹתְרָה אַךְ שְׁאֵרִית שֶׁל פְּלֵיטָה.

נִשְׁמְטוּ כָּל הַנְּפָשׁוֹת לָרִיק.

עוֹד לֹא דּוֹבַבְנוּ דָּבָר.

“אַתֶּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל?” הִתְחַנְּנָה הַיַּלְדָּה.

מִצְעַד מָוֶת חָדָשׁ.

לְתוֹךְ חשֶׁךְ בְּבִכְיָה חֲרִישִׁית.